נושא עבודת הדוקטורט: התפתחות החינוך לתקשורת בישראל: תהליכים והשפעות
מנחים: פרופ' עוזי אלידע, פרופ' אריה קיזל
המחקר של רביב מתאר את התפתחות החינוך לתקשורת במערכת החינוך בישראל ובוחן את התפתחות החינוך לתקשורת אל מול שינויים טכנולוגיים, פוליטיים וחברתיים. המחקר מציג סקירה דיאכרונית המחלקת את התפתחותו של החינוך לתקשורת בישראל לחמש תקופות. שתי התקופות הראשונות מהוות את העידן הטרום-רשמי של החינוך לתקשורת (1989-1950). דהיינו, התקופה שקדמה לתוכניות הלימוד הרשמיות שגובשו ואושרו על-ידי משרד החינוך. שלוש התקופות הנוספות מתייחסות להתפתחות תכנון הלימודים בתקשורת בתוך מערכת החינוך הפורמלית. הסקירה ההיסטורית מאירה את הקשרים שבין התפתחויות בעולם התקשורת, מגמות במערכת החינוך ושינויים בסביבה החברתית והפוליטית לבין תפיסת החינוך לתקשורת לאורך השנים. בתוך כך, מוסברת השפעתם של גורמים שונים על הוראת התקשורת בבתי-הספר, ביניהם – התפתחויות טכנולוגיות, גורמים מבניים, הנחות יסוד אידיאולוגיות ופוליטיות, גישות תיאורטיות בתחום התקשורת ותפיסותיהם של מעצבי תוכניות הלימודים באשר למטרות לימודי התקשורת ותפקידם.
במחקרו מנתח רביב את המאפיינים התרבותיים והאידיאולוגיים של מערכת החינוך, שדה התקשורת והחינוך לתקשורת. הניתוח מתמקד בהיבטים של התלכדות והשתתפות, אוניברסליות ופדגוגיה ביקורתית. לאור הסקירה הדיאכרונית, מועלית הטענה כי החינוך לתקשורת מצוי במצב של אי-התאמה מובנה (אנומליה) בינו ובין מערכת החינוך שבתוכה הוא פועל, וכי אנומליה זו אינה רק מבנית אלא קשורה בערכים ובמאפיינים התרבותיים הבסיסיים שלו.