תערוכת תלמידי סדנת צילום עיתונאי בחוג לתקשורת תפתח ב-9 ביוני ב-11:45 בספריית האוניברסיטה. התערוכה מוצבת בחדר הקריאה בקומת הקרקע של הספריה, ליד הפאטיו של קפה עלית.

הסבר על התערוכה (מאת מורה הסדנה, מר יאיר גיל)

זליגה של דימויים
היצירות המוצגות בתערוכה הן פרי עבודתם של סטודנטים בסדנת צילום עתונאי בחוג לתקשורת בעשר השנים האחרונות. למרביתם, זו התנסות ראשונה בצילום מונחה. אחת מהנחות המוצא של הסדנא היא שאנשים בכלל, וצלמים בפרט, נושאים בזכרונם מטען של דימויים תרבותיים: ציורים, צילומים, מטפורות ויזואליות שמשמשות אותם בבואם לצלם את התמונה הבאה. כך, גם כשמדובר על צילום עתונאי שמיועד לעמוד החדשותי של העתון, תולדות האמנות (והעיצוב, והפרסום) מסתננות לקומפוזיציה, לאיקונוגרפיה, לדימוי או לרקע; הפייטה נוכחת – גם בהעדרה – כמעט בכל צילום לוויה.

התרגיל שעליו מבוססת התערוכה בקש ממשתתפי הסדנא, ברוח זו, לצלם תמונה מתוך התייחסות מודעת ליצירה מוכרת מן העבר. אילו דימויים ייבחרו? לאן יזלגו? באילו סדקים יחלחלו, ואילו משקעים תרבותיים ייספחו אליהם? וכיצד משתלבת הזליגה במחזור הייצור והצריכה של הדימויים?

העתקה, השראה, מחווה
העתקה של יצירות מופת היא פרקטיקה ותיקה ומקובלת: כך ניתן היה לאורך ההיסטוריה להעביר טקסט או תמונה על פני מרחב וזמן, וכן ללמוד לפרק ולהרכיב אותם. הדרישה המודרנית ליצירה מקורית הפכה את ההעתקה לנוהג מגונה ונרדף. אמנים מזה ומשפטנים מזה מבררים כיום ביצירותיהם ובבתי המשפט היכן עובר הקו שמבחין בין העתקה לבין השראה, ומה מקומה של המחווה האמנותית במשוואה הזאת. מתי המקור קרוב מדי ונוכח מדי במחווה שנעשתה לו? ומן הצד השני: מהי מידת הרדוקציה של המקור וההתרחקות ממנו, שמאפשרת עדיין לזהות אותו כמקור של השראה?

"מקור" ו"העתק"
רשת היחסים שבין ה"מקור" ל"העתק" היא אם-כן סבוכה ומתעתעת. המקור נשגב ונבחר, המחווה אינה-אלא אינדקס שמצביע על המקור, ואין בו כדי להגיע אליו ולהתנשא מעבר לו. אבל האם יש קיום למקור ללא המחווה? הצילומים שבתערוכה – כמו גם דפי חיפוש התמונות בגוגל – מציעים שהמקור מקבל את משמעותו מן ההתייחסויות שניתנות לו. הרימייקים והרמיקסים, המחוות והממים הם שמסמנים את המקור כחשוב וכראוי, הם שמשמרים אותו בארגז הכלים התרבותי, והם שמספקים אומדן לחשיבותו בכל רגע נתון.

צלם, אירוניה, צופה
התערוכה מציעה לראות יצירות אמנות ששונות זו מזו – אריק שרון מחזיק כבש בזרועותיו; מונה ליזה עם שפם; חיילי צה"ל בסעודה האחרונה; רביעיות אנשים חוצות את Abbey Road; אולימפיה שחורה עם משרתת לבנה – כסדרה של מחוות ליצירות מקור. בה בעת, התערוכה מבקשת להבחין בין מחוות צורניות – התייחסויות לקומפוזיציה, למשל – לבין מחוות של תוכן, התייחסויות ששואלות על המשמעות המקורית, שמסיטות אותה, מערערות עליה, ואפילו חותרות תחתיה. מה שמשותף ליצירות כולן הוא האירוניה: קשר השתיקה שבין הצלם לצופה, מפתח ההכרות עם יצירת המקור. הוא שמאפשר לזהות את היצירה כמחווה, ולחייך למראיה.

יאיר גיל, יוני 2015