מאמרם של פרופ' גבי וימן ותלמידי הדוקטורט, נירית וייס-בלט, גרמאו מנגיסטו, מיה מזור-טרגרמן, ורביד אורן, שנכתב במסגרת סדנת הדוקטורנטים בהנחיית פרופ' וימן, יוצא כעת לאור בכתב העת Mass Communication and Scoiety (למאמר). בהמשך הידיעה הכותבים מספרים על התהליך הייחודי של כתיבת המאמר.

Weimann, G., Weiss-Blatt, N., Mengistu, G., Tregerman, M. M., & Oren, R. (2014). Reevaluating “The End of Mass Communication?.” Mass Communication and Society, 17(6), 803–829. doi:10.1080/15205436.2013.851700

פרופ' גבי וימן, מנחה סדנת הדוקטורט:

זה החל כמאמץ תמים ואופטימי מאד: במפגש הראשון של סדנת הדוקטורט הצעתי למשתתפיו להתמקד בהתנסות חדשה וחשובה להם: כתיבת מאמר מדעי. המשתתפים (דוקטורנטים מיה מזור-טרגרמן, נירית וייס-בלט, גרמאו מנגיסטו ורביד אורן) הסכימו כי זה נושא ראוי וחשוב, ונרתמו למשימה שהפכה להיות רצינית וכבדה יותר ויותר... אז אם ללמוד כתיבת מאמר מדעי, שאלתי אתם, מדוע שלא נתנסה בכל השלבים – מכתיבה ועד הגשה לפרסום? הסכימו, נאיביים שכמותם. בשלב הבא בחרנו נושא. החלטנו לבחור במאמר ידוע ומוכר של צ'פי ומצגר על "סופה של תקשורת המונים". במאמר זה שהתפרסם ב 2001 הציעו המחברים השפעות שונות של ה"ניו מדיה" (שהיו אז בחיתוליהם הוירטואלים) על תיאוריות ומושגים בחקר תקשורת המונים. הם אף שאלו האם מהפכות התקשורת המקוונת יביאו למותן של התיאוריות הותיקות כמו שימושים וסיפוקים, גישת סדר היום, כוח ההשפעה של המדיה ועוד. החלטנו שנכתוב מאמר, עשר שנים לאחר המקורי, המכיל הערכה מחודשת של טיעוניהם של מצגר וצ'פי: מה לימדו אותנו המחקרים בעשור האחרון על התיאוריות הוותיקות בעידן הניו מדיה?

בשלב הראשון, חילקנו ביננו נושאים: כל אחד מהדוקטורנטים בחר תיאוריה וסרק את כל הספרות העדכנית בתחום זה. וכך גרמאו התרכז בפער הידע, מיה בקהלים של תקשורת, נירית בגישת סדר היום ורביד בביזור או ריכוזיות הכוח בתקשורת. נושאים אלה נבחרו כיוון שהופיעו כ"תיאוריות במבחן" במאמר המקורי של צ'פי ומצגר. תוך מספר חודשים הושלם השלב הראשון וכל אחד קרא עשרות מחקרים, וסיכם אותם. עתה "הפגשנו" את הסיכומים לטיוטת מאמר אחד (באנגלית כמובן). טיוטה זו, לה הוספנו הקדמה וסיכום נשלחה לקריאה של עמיתים רבים ובכלל זה מרצים בחוג ומומחים בעולם (ובכלל זה מרים מצגר ממחברי המאמר המקורי, צ'פי נפטר). לאחר התגובות עודכן ושונה הטקסט. את הגרסה (שחשבנו לסופית, נאיביים שכמונו) החלטנו לשלוח לפרסום באותו כתב עת יוקרתי שבו התפרסם המאמר המקורי של צ'פי ומצגר (Mass Communication and Society). הזהרתי את המחברים כי סיכויי הקבלה נמוכים, זה כתב עת סלקטיבי במיוחד ושיעורי הדחיה בו הם גבוהים. אבל העזנו, נאיביים, אמרתי כבר?

הגרסה הראשונה נשלחה. תוך מספר ימים התקבלה תשובה פסקנית: לא נדון במאמר זה במתכונתו הנוכחית כי הוא ארוך מדי, יש יותר מקורות, אנא קצצו לפחות בשליש. זה היה די צפוי כי המאמר כלל מאות מקורות (!) וחרג באורכו מהמגבלות בכתב עת זה. אז, בלית ברירה, קיצצנו בשליש בערך, בכאב רב. שלחנו גרסה מקוצרת והיא הועברה למחווי דעה. אחרי מספר חודשי המתנה הגיעה תשובת העורך : Revise and Resubmit. שופטי המאמר היו הוגנים אך מאד ביקורתיים ובין שאר ההמלצות הציעו לצמצם את המאמר, להתרכז רק בשתי "תיאוריות מבחן"... וכך הגענו לגל שלישי של תיקונים וקיצוצים. בינתיים למדו חברי הסדנה איך מתקנים, כיצד מדווחים לעורך על השינויים ועוד. שלחנו גרסה חדשה (הרביעית...). חיכינו חודשים ואז התקבלה תשובת העורך: Revise and Resubmit. כן, שוב. עוד שינוים ועוד תיקונים שהוצעו לנו אך הפעם היה העורך אופטימי ואף רמז בתשובתו כי ביצוע תיקונים אלה יבטיח קבלת המאמר. ושוב התכנסנו, שינינו, התאמנו, ענינו להערות וכתבנו מכתב תשובה מפורט. הגרסה החמישית נשלחה ואיתה הרבה תקוות... והמאמר התקבל! בימים אלה נמצא המאמר בשלבים הסופיים של הוצאה לאור.

זו הייתה התנסות מאלפת לכולם: הדוקטורנטים התנסו בכל שלביו של פרסום מאמר – מהרעיון הראשוני, איסוף החומר, כתיבה, עריכה, הגשה, תיקונים ועד להכנה לפרסום. הם גם "הצטיידו" ברקורד מועשר בפרסום של מאמר מדעי ועוד בבימה מדעית מובילה. הם עבדו קשה, הרבה מעבר לסמסטר הבודד שהוקדש לסדנה שנמשכה, למעשה, שנתיים ארוכות מאד... גם למנחה הסדנה, לי, יש לקחים שונים ובהם החשוב מכל – לא לעשות זאת שוב... מעולם לא עבדתי כל כך קשה על מאמר בודד. אבל, יש תחושה נפלאה של הישג, של הקניית ידע חשוב, של עבודת צוות על כל הדינמיקה הפנימית הלא קלה ושל הצלחה שעלתה על כל המשוער. רק להסתכל על ה"רפרנס" האחרון כאן, והלב מתרחב. 

מיה מזור-טרגרמן, דוקטורנטית בחוג:

אני רוצה להתחיל מהסוף: המטרה שהצבנו לנו בתחילת הדרך, לכתוב מאמר משותף שיתפרסם בכתב-עת 'רציני', הושגה במלואה. זו שמחה גדולה וגאווה, כי באמת עבדנו על זה קשה מאוד, כולנו, לאורך הרבה זמן. אבל גם אם נעזוב לרגע את התוצאה הסופית (רק לרגע), נדמה לי שכולנו נסכים שזו היתה חויה לימודית ואנושית יוצאת דופן. מסתבר שעבודת-צוות בכתיבה מדעית היא דומה ולא דומה לכל עבודת-צוות אחרת: היא דורשת את היכולות ה'רגילות' – להקשיב לאחר, לכבד אותו, להציע לו ביקורת בונה, לדעת לקבל עזרה וביקורת בעצמך. אבל היא גם דורשת, בנוסף, חיבורים קונספטואליים מורכבים לפעמים, בין עולמות ידע שונים, תפיסות שונות וסגנונות אחרים. ואמנם, הגענו, כל אחד מאיתנו, עם מטען ייחודי לנו – תחומים תיאורטיים שונים, שיטות מחקר אחרות. גבי, שברוב סבלנות והמון ידע ניצח על התזמורת שלנו, ידע להפוך את החיסרון ליתרון: המאמר הסופי הוא פרי התייחסות מעמיקה של כל אחד מאיתנו לתחום הקרוב לליבו ולידע שלו; אבל גם מציע, משום המפגש הזה ובאמצעותו, מבט רב-תחומי הוליסטי על תיאוריות 'ישנות', סביבת תקשורת חדשה, ושאלות כמו מבנה וסוכנות, ייצור ושליטה, שאלות שאין להן זמן.  

רביד אורן, דוקטורנטית בחוג:

כאשר חמישה אנשים מחליטים לפרסם יחד מאמר, הם נוטלים על עצמם משימה מרשימה. אחרי הכול, נהוג להגיד שהכי קל זה לעבוד לבד ובתנאים שלך.

מורכבות המשימה נובעת מכך שלכל אחד דעות ורעיונות משלו, כל אחד נוטה לחשוב שהוא (כמעט תמיד) צודק, ודי ברור שרוב האנשים לא ממש מקבלים בקלות ביקורת, גם אם היא ביקורת בונה.

לכן, הרעיון של פרופ' גבי וימן שנכתוב יחד בניצוחו מאמר נראה לי בהתחלה די מאיים. מה לי ולכתיבת מאמר בנושאים שאני בקיאה בהם רק חלקית, ועוד באנגלית?

אבל עובדה. זה עבד. המאמר שלנו עומד להתפרסם בכתב עת אקדמי נחשב – ואין ספק שזו גאווה גדולה.

ככל שחלפו השבועות המשימה נראתה פחות ופחות מאיימת. אפילו הכתיבה באנגלית התגלתה כמאתגרת אך לא מסובכת במיוחד. בכלל, נדמה שככל ששקענו יותר בתוך החומרים והכתיבה, הצלחנו איכשהו יותר ויותר ליישר בינינו קו. לפעמים זה לא היה פשוט, כי זה דרש מאתנו המון חשיבה, ידע וחיבור בין עולמות תוכן שונים.

אני די בטוחה שכל חמשתנו נסכים שזו הייתה חוויה לימודית מאתגרת מאוד ולא פשוטה כלל – גם ברמה האישית וגם ברמה הבינאישית. בכתיבה משותפת לומדים לעמוד בזמנים, להקשיב, להציע ביקורת בונה ולקבל ביקורת. לומדים לוותר למען הכלל, כי התוצאה הסופית לעיתים חשובה יותר ממה שכל אחד מאיתנו תרם בנפרד. בדיוק כמו האמירה המוכרת שהשלם גדול מסך חלקיו. והשלם הזה הוליד יחד מאמר.

במבט לאחור, נדמה לי שהקורס הזה היה אולי אחד השימושיים ביותר שלמדתי אי פעם באוניברסיטה. כזה שנתן לי את הכלים לצאת לדרך עצמאית, לכתוב מאמר וגם לעבור את התהליך המפרך והמתיש עד לפרסומו.

מילת תודה לשותפיי הדוקטורנטים שעבדו איתי בהמון סבלנות, גם כשהדברים לפעמים נראו מתישים ובלתי אפשריים. תודה מיוחדת מגיעה לגבי, שידע לתאם בין כל הקולות והכיוונים, להקשיב, ללחוץ כשצריך ולחייך בהבנה כשהתחלנו להתייאש. אני בטוחה שעבורו זו הייתה משימה אפילו יותר קשה ממה שהצלחנו לקלוט בעת כתיבת המאמר. 

גרמאו מנגיסטו, דוקטורנט בחוג:

שלוש דוקטורנטיות ודוקטורנט התכנסנו אחד לשבועיים במשרדו של המנחה שלנו, גבי וימן. מטרה אחת עמדה לנגד עיננו: כתיבת מאמר משותף, פשוט הינו צריכים לזרוע את הרעיון ולקצור את פירותיו, ובדרך לעבור את ההתנסות החשובה בכל שלבי הכתיבה והפרסום של מאמר אקדמי.

לאחר שהמנחה הסביר לנו את מטרת הסדנה במפגש הראשון, כל אחד מאתנו שאב רעיון מרכזי אחד ממאמרם של צ'פי ומצגר, "סופה של תקשורת המונים?", אשר התפרסם בשנת 2001. נפל בחלקי לכתוב על "פער דיגיטלי". אף שבמבט ראשון, הנושא נראה היה לי חדש, והתמצאותי בו מועטה, עד מהרה גיליתי, כי זהו נושא מרתק אשר מושך את התעניינותה של הקהילה האקדמית החוקרת.

כל אחד מהמשתתפים בסדנה עשה כמיטב יכולתו להשלים את המשימה, חשבנו והתלבטנו יחדיו, עבדנו לבד, לפעמים עמית עזר לעמיתה, עמיתה עזרה לעמית או עמיתה עזרה לעמיתה, וסמכות המקצועית, המנחה, ביקר את עבודתנו, דרש לתקנה, תקנה בעצמו כל אימת עלה צורך בכך. הקבוצה פעלה בהרמוניה נפלאה, היא הייתה גדולה מסך הכל חבריה.

אף-על-פי-כן המאמר לא נולד בקלות, כתיבתו תבעה מאתנו לא תקופת הריון אחת, כי אם יותר משתי תקופות הריון. צירי הלידה היו  מאתגרים, אבל היה לנו מילד מנוסה, ויולדות ויולדים נחושים וסבלנים היינו. אחר שילדנו בהצלחה, הינו צריכים להביא את מאמרינו לפרסום בכתב עת יוקרתי, שבו השופטים בוחנים אותו בעין מלומדת וביקורתית, המזהה פגמים ולו זעירים ביותר בקלות רבה. הערות נדיבות קבלנו מאת העורכים, לא רק הערות מאירות עיניים, אלא גם הערות מעוררות תמיהה. בין היתר, שופט ראשון דרש מאתנו לקצר, שופט הבא אחריו, תבע מאתנו להרחיב. הערות סותרות מעין אלה, עלולות להימצא כמבלבלות בעבור החוקר המתחיל, בדיוק בנקודה מאתגרת זו, חשוב הליווי של חוקר מנוסה.

סדנת הדוקטורנטים העניקה לנו הכשרה חיונית בכתיבת מאמר אקדמי ופרסומו, כמובן, יש לסייג ולומר, תרומת הסדנה תלויה בהתנסות הקודמת בתחום של הדוקטורנט. בכל מקרה, לא מדובר בהישג אקדמי חד-פעמי, פרסום מאמר בכתב עת יוקרתי, אלא מדובר ברכישת כישורים אקדמיים חיוניים לחוקר מתחיל, אשר מבקש לפתח קריירה אקדמית.

נירית וייס-בלט, דוקטורנטית בחוג:

סדנת הדוקטורט, כפי שגבי הפליא לתאר, חרגה מזמן הלימודים המוגדר וסחפה אותנו לפעילות ענפה לאורך כשנתיים, שבסופן התוצאה המבורכת: מאמר המתפרסם ב-MC&S. כל אחד מאתנו ביצע סקירה מקיפה (אני למשל בנושא "קביעת סדר היום") ובעקבות בקשות העורך נאלצנו לקצר רבות מעבודתנו. התהליך היה מייגע. עבודת הצוות עבדה יפה, בדקנו אחד לשני את הקטעים ודנו יחדיו על החיבור ביניהם לכדי מאמר אחד מגובש ובהיר.

על אף שלא היה זה המאמר המדעי הראשון שפרסמתי בז'ורנל באנגלית, תהליך התיקונים מול השופטים היה מחכים במיוחד, רווי בעצות מועילות. הצגנו את עבודתנו בשני כנסים בארץ (אני ב"מתקשרים" ב-9/12/12, רביד וגרמאו ב"כנס השנתי של האגודה הישראלית לתקשורת" ב-21/03/13) וקיבלנו פידבקים טובים מאוד. אני מודה לפרופ' גבי וימן ולחבריי למסלול הדוקטורט על החוויה הטובה. קיבלנו כלים ותובנות רבות לעתיד.